<h1>ראבי"ה סימן תתצ"ה</h1>
<h2>דף מב:</h2>
נשאלתי על אשה מעוברת שאמרה מצאתי שמעתי קול העובר שבבטני שצועק והיא שוכבת על מיטתה ותתחלחל מן הפחד ומישמשה בבטנה והרגישה שמשמשה ראש הוולד שמונח בשיפי כשאר הימים ולא היתה מקשה לילד, וזה היה ליל רביעי, ולמחרת ביום רביעי עמדה ממשכבה והלכה כל היום בתוך ביתה בלא קישוי, ובליל חמשי הרתה וילדה זכר. ונר' לי שאין לנו למנות שמונה למילה כי אם מיום חמשי שילדה ולא מיום רביעי שצועק, ואע"ג דגרסי' בפ' יוצא דופן במסכת נידה הלכה (על) כל הנשים מטמאות בבית החיצון (בגמרוכי) [בגמר' וכי] ההוא דאתא לקמיה דרבא ואמר מהו למימהל בשבתא א"ל אימא לי גופי דעובדא היכי הוה, א"ל שמע' דציץ הולד אפנייא דמעלי שבתא ולא אתיליד עד שבתא, א"ל וודאי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוה והוי מילה שלא בזמנה ואינה דוחה את השבת, אלמ' דמשמע משעה שצעק הוולד הוציא ראשו לפרוזדור והוי ליה כילוד, והכי נמי גרסי' בפ' הערל הלכה ראשונה [ע"א ע"א], אהא דתניא אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשייה ועבדיו בשעת אכילה מניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה, ת"ל אז יאכל ואז יקרב לגזירה שוה, מתקיף לה... דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיית היכי משכחת וכו', עד רב שרביא אמר כגון שיצא ראשו חוץ ושהה שם עד שעת אכילה ונולד וצריך מיד למולו, ומקשי ומי חיי והתני' (כגון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח, פי' סתום פיו וטיבורו פתוח וכו' עד) כיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפי' שעה, ופריק דזנתיה אישתא [דאימיה פי' שכל זמן שהיא מקשה ואישתא] עלה, ואיבעי' אימ' הני מילי היכא דלא מעוי אבל היכא דמעוי מחיי חיי, ובפר"ח גרסי' היכא [דלא] (ד)מעורה, ומיהו הכא הואיל שלא היתה מקשה נראין הדברי' אע"פ ששמעה הקול לא הוציא וולד ראשו חוץ לפרוזדור, דהיינו לאויר העולם, שאם הוציא ראשו היתה מקשה, ואפי' היתה מקשה הואיל שהיא מישמשה בוולד כאשר כתבנו למעלה [ו]לא הרגישה שיצא חוץ לפרוזדור נאמנת, כדגרסי' בפר' בהמה המקשה [ע"א ע"א] האשה שמת וולדה במעיה ופשטה החי' את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הוולד, ואמרי' בגמ' [ע"ב ע"א] דגזרו רבנן טומאה בחיי' מאי טעמא אמר רב אושעי' גזירה שמא יוציא הוולד ראשו חוץ לפרוזדור, אי הכי אשה נמי, מרגשת בעצמה, פי' מיד כשמגיע הראש חוץ לפרוזדור מרגשת ויודעת, הילכ' האשה טהורה ונאמנת לומר מה שנגעתי קודם שיצאה ראשו הוה, אלמ' דבטומאה שבעה שהיא דאוריית' נאמנת מהאי טעמא דהיא מרגשת. ומדמקשי נמי ותימ' לחיה ופריק טרידא בנפשיה, מש' הא אי לא טרידא סומכת החיה עליה לעניין טומאה ז', והכא נמי לעניין מילה שהיא דאוריית' סמכי' עלה דאמרה אינה מרגשת שיצא הולד חוץ לפרוזדור. וכי תימ' אמאי לא שיילינן במעשה דרבא אי הרגישה, איכ' למימר ודאי הרגישה ומשום הכי לא שיילינן לה משום דפני' מעלי דשבתא הוא, פי' קרוב לבין השמשות, וכן פי' דבי' רבי' יצחק מפסי', והיא היתה במקום צנוע וגם טרודה בצערה להבחין אם יום ואם לילה הוא, אבל זה האיש ששמע קול (הצער) [הנער] לא טריד להבחין בין היום ובין הלילה. והא דאמ' רבא וודאי הוציא ראשו, דמשמע דאין קול נשמע אלא א"כ הוציא ראשו חוץ [לפרוזדור, ה"ק רוב הנערים אין משמיעים קול אא"כ ראשו חוץ] לפרוזדור ורובא משוי לה בודאי דבתר רובא אזלינן היכא דהאם לא מכחשא רובא כי הכא כמו שפירשתי, אבל היכא דאמרה לא הרגשתי נאמנת יותר מן הקול אם נאמר בקול ודאי אמרי' דהוציא ובמרגשת נמי אמרי' ודאי סמכי' עלה כדפירשתי. אבי מורי.
